האהבה מתה

האהבה מתה

או במילים אחרות… המציאות הקשה של היחסים המודרניים

סתם אמרתי…. באמת… נשבעת לכם שהאהבה לא מתה , היא פשוט התפתחה באופן בלתי צפוי, הפסיקה להיות מחזה מלא משפטים ואמרות כבדות של שייקספיר ונעשתה קלה ברמת טקסטינג גדוש באמוג’ים ובאיות שגוי.

נראה לי שלאהבה נמאס להיות ממותגת כייחודית ונצחית, הרי היום אפשר להתאהב כמה פעמים במהלך חיינו , מדברים על סגנונות אהבה אלטרנטיביים ואפילו (ואני מדברת מניסיון) האהבה לאו דווקא נמשכת לנצח נצחים או.. “עד עצם היום הזה….”.

מערכות יחסים הן לא מה שהיה פעם, כל העסק הזה של חברות של 5 או 10 שנים ונחכה עד שזה יהיה לנו נכון ונתבסס ונסתדר… ואז, הציפיה להצעת הנישואין המיוחלת…תכל’ס  זה די מיושן ונחשב מייגע לתקופה הפוסט מודרנית ולכן עכשיו יש פחות נישואים, יותר גירושין, יותר רווקים, יותר מוסדות חופשיים והרבה מדי חברים עם זכויות או יזיזים.

היום אני רואה יותר אנשים שמחפשים אחרי העבודה האידיאלית, הגשמה עצמית, מקום טוב לגור בו, טיולים והנאות ובכלל סדר עדיפויות אחר מאשר החיפוש אחרי “האחד/אחת” והכי מטורף שנראה להם שהחיפוש אחרי “החיים” נראה להם הרבה פחות קשה ומסוכן מאשר מציאת “האהבה האידיאלית”.

כפי הנראה, היום למצוא שותף יציב היא משימה מורכבת ויש רבים שחוששים להביע את רגשותיהם האמיתיים ואינם מוכנים “לצאת לשוק הבשר הזה” כמו שכבר שמעתי.
אהההה, וישנם גם את אלה שסבורים כי אין זה נבון להתאהב או להיפתח “כי כולם רמאים ורוצים רק את זה…” ואל תיתנו לי להתחיל לדבר על כאלה שמשחקים אותה קשים להשגה וחושבים שאם לא יענו להודעות ששולחים להם זה מראה שהם נורא עסוקים בכדי להתעסק בקטנות.

אבל בואו נודה על האמת , בעידן בו כל המערכות מנוהלות במדיה כשהיחסים והפורקן הינם וירטואלים לרוב , איך אנשים לא יהפכו לציניים, סקפטיים וחסרי יכולות בסיסיות לשיחת חולין בלי להזכיר את המילה סקס בפסקה השנייה של השיחה?

כן, האהבה הפכה להיות הרפתקאת אקסטרים כמעט כי מצד אחד כמו שאמרתי לא כל כך קל להיפתח אבל מצד שני יש כל כך הרבה היצע, כל כך הרבה דלתות פתוחות, כל כך הרבה יופי מסביב שאייך לעזאזל אפשר להיתקע עם בן אדם אחד לכל החיים ולהפסיד את האפשרות לטעום מטעמים נוספים? החיים קצרים, בואו נספיק, לא? כי כמו ששמעתי פעם עדיף שיהיה לי דרכון מלא חתימות מאשר לב מלא בצלקות (באמת???)

כל פעם ספקטרום היחסים מתרחב יותר ויותר, כמו ים רחב אופקים אבל עם סנטימטר של עמוק. היום כל כך נפוץ לשמוע “אני רוצה להיות איתך אבל בלי מחויבות”, או ניפגש בסופ”ש הזה אבל בואי לא נתכנן לגבי שבוע הבא כי מי יודע?” או, וזה המועדף עלי, אני אוהב אותך אבל אני גם אוהב את השכנה ואני רוצה לצאת עם שתיכן הרי לא הבטחנו בלעדיות לא?” . ומכאן נובע שחלק גדול כבר לא רוצה שום דבר רציני, כי כל הרציני הפך למשעמם, כרוך במאמץ של שמירה וטיפוח ואין לי כח כי אולי בסופו של דבר זה לא יוביל לשום מקום או לא יהיה שווה את המאמץ אז עדיף לא להסתכן, אהבה הפכה להיות מעמסה כבדה עבור עולם שהפך לקל משקל. .

למה לחפש השקעה כשאפשר למצוא רק הנאה, מועדונים בכל פינה, בתים פתוחים, בוטי קולס וסקס זמין, למה לא לברוח מחיי שגרה של מערכות חונקות או להתחמק מדרמות או שיחות רציניות כשהיא מחליטה לדבר על יחסינו לאן או הוא מפחד שהיא תעזוב אותו כי הוא לא מספיק טוב או מוצלח? או כי אחד רוצה יותר ממה שהשני יכול לתת?

חכו שנייה אני כבר מגיעה לפואנטה….
האמת, אין לי שום מטרה לשפוט סוג כזה של קשרים, כי במשך זמן רב חוויתי אותם והייתי מאושרת בתור מבריחת נשיקות וליטופים כי אם את יודעת לתמרן , מנהלת היטב את המערכות ויש לך בגרות מספקת, הקשרים האלה…. תענוג

אבל והנה האבל הגדול, מערכות אלה מפסיקות להיות מבדרות או נעימות כשמישהו, לא משנה איזה צד, מתחיל לסבול מהיעדר הבהרה או הבנה בהסכם המשותף או כי הם לא מבינים את הדינמיקה היטב, או כאשר פרשיות אלה משמשות תירוץ אישי להתחמק מכל ה”אישוס” הפנימיים האלה שעוד לא פתרנו ואנחנו מסווים אותם בשכנוע כולל של “אנחנו יצורים חופשים וזקוקים לספייס” כשההפך הוא הנכון,  כי אנחנו יכולים להתחמק מרגשות כלפי חוץ אבל איך נברח מעצמנו?

כמו שזוגות מסוימים לא צריכים להתחתן מתוך כורח הנסיבות או כי השעון מתקתק גם כל מיני רווקים לא צריכים לנטור טינה על כאבי העבר שלהם, ומי שרוצה מערכת יחסים פתוחה צריכים להיות ברורים ככל האפשר עם האדם האחר ובמיוחד עם עצמם, כי בסופו של יום אני מוצאת סביבי הרבה מאוד אנשים שרוצים להיות במערכות יציבות, שמשכנעים את עצמם ואת הסביבה ואומרים “אין עם מי” ואנשים שמקפיאים את הרגשות ובוחרים סטוצים מחשש לפשרה או מתוך נקמה או לכו תדעו…,אולי כי רוצים “מרחב” או רק ליהנות, או כי העולם של היום הפך אותם למומחים בשימוש באפליקציות כדי לקבוע דייטים או כי הם פוחדים פחד מוות להגיד למישהו “אני אוהב/ת וזקוק/ה לך”.

אולי הגיע הזמן לצאת מהכורסא אל העולם ולא לפחד להיפגע, כי אתם יודעים מה?
השאלה הסופית שלי היא לא כמה היחסים הפכו להיות פתוחים אלא כמה אנשים סגרו את ליבם

או בקיצור, תאהבו תתנסו, תפגעו כי לכו תדעו אולי תמצאו את מה שחיפשתם.

Leave a Comment

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *